החילוץ של פיקה היה מהקשים שהיו לנו. נסענו למקום הכי נמוך בארץ (בעולם) בימי השרב הקשים והגענו לפיקה, שהיה קשור בשמש לבדו בלי טיפת מים, עשב או צל. לידו ישבו האחות שדאגה לו עד כה ובתה, מותשות גם הן מהחום הכבד אבל דואגות לתת לפיקה את הטיפות מים האחרונות שלהן.

פיקה היה מותש אבל גם מאוד חברותי. ניסינו להעלות אותו לקרון אבל הוא התנגד. הוא פחד כל כך, כי איש לא התייחס אליו כל כך הרבה זמן שהוא כבר שכח איך לתקשר עם בני אנוש. מ-12 בצהריים ובמשך שעות רבות לא הצלחנו. הוא סירב להיכנס לקרון. אף שיטה לא עבדה והאמינו לי שניסינו הכול. לבסוף החלטנו לבקש סיוע בהעלאתו לקרון מבעל הפנסיון בחשש גדול, שהתגלה כמוצדק. בעל הפנסיון התחיל לעבוד איתו עד שברגע אחד שלף משום מקום שוט והצליף בפיקה בעוצמה אדירה. הסוס פשוט נעמד על שתי רגליים וצווח מכאב. הלב שלנו נקרע וצעקנו כולנו יחד שיפסיק ויעצור מיד.

וגם אז פיקה לא כעס!! הוא לא התכוון לבעוט בו. הוא שב להיות מתוק ועדין, מתלטף ואפילו מלקק כמו גור קטן! שזה היה אפילו יותר שובר לב, כי איך אפשר להתרגל להצלפות הללו ועוד להחזיר אהבה?

בעל הפנסיון גירש אותנו מהשטח בכעס רב ונותרנו באמצע הרחוב בשעות הצהריים החמות בשמש הקופחת, מתחננים בפני פיקה בעיניים דומעות מיאוש (וזיעה צורבת) שיאמין בנו, שיאמין בטוב.

התקשרנו לפעילים מכל מקום, לאנשי סוסים אחרים, עצרנו אנשים בדרך והבאנו טרקטור לחסום את הדרך. שש שעות וחצי של קושי שלא נמדד במילים של יאוש, של כאב, של פחד - מה יהיה איתו בלילה?? הרי התנים כבר התעוררו ושומעים אותם בכל מקום! והוא קשיש ופצוע, תשוש, מיובש ומורעב.

מה עושים?? כל השיטות לא עבדו.

פתאום, ברגע אחרון של ייאוש מוחלט, מבלי לתקשר, עמדנו כולנו סביב פיקה ויצרנו מעין מעטפת שקטה ורגועה סביבו. ואז הוא החל לעלות על הקרון. צעד אחר צעד והפעם הוא נשאר בפנים.

קשה לאתר את גודל ההתרגשות והדמעות שהציפו את כולנו באותו הרגע המרגש.
סוף סוף הוא האמין בנו.
סוף סוף הוא בדרך אל האושר, אל הבריאות, אל הביטחון ואל החופש.


כדי שנוכל להמשיך לדאוג לפיקה כמו לכל בעלי חיים בחווה, בדיוק כמו שמגיע לו, נודה לכל תרומה שתוכל לעזור לנו לתת לו את הטיפול הטוב ביותר שאפשר וחיים טובים ומאושרים.